מזל טוב, הילדה בת שבע, מארגנים חגיגת יום הולדת. איך נחגוג? יום הולדת ספא? יום הולדת שוקולד? מה שבטוח שזה יהיה יום הולדת רק לבנות הכיתה. למה? יותר פשוט. בנים לא מתעניינים בספא, והם עושים בלגאן, וגם אין להם שום דבר משותף עם הבנות. מי צריך את זה. לארגן יום הולדת ל 35 ילדים זה מסובך, 18 בנות אפשר גם אצלי בסלון. והבנים, מה איתם? הם יקבלו יום הולדת ספורטיבי כנראה. מכירים את המחשבות האלה? בואו נראה מה משמעותן.
מאז ראשית האנושות, כך נדמה, השתמשו קהילות שונות בשיטה של הדרה מהמרחב, כדי ליצר היררכיות בין השווים יותר לשווים פחות. קבוצות מסוימות באוכלוסייה, התגוררו באזורים שונים, הורחקו מהדרך הראשית, הוסללו למקצועות מסוימים ולמדו במערכות נפרדות מהחברה ההגמונית.
הדוגמאות היותר מוכרות לנו הם הגטאות שיהודים נשלחו לגור בהם, החל בגטו הראשון בוונציה במאה ה -16 ועד לימי השואה, והגטאות והשכונות הנפרדות של השחורים בארה"ב או דרום אפריקה.
מערכת החינוך שימשה מאז המצאתה אי שם במאה ה-18 כלי ליצירת הפרדה והסללה. אם באמצעות בתי ספר למשפחות האצילים, לעומת אלו עבור בני האיכרים, מכללות העילית שהדירו שחורים ונשים, ארצות בהם למיעוטים לא ניתנה גישה למערכת החינוך הפורמלית, וכמובן מקצועות לימוד שונים ורמת לימוד שונה במסלולים השונים. אנחנו מכירים את ההפרדות האלה כשמדובר בגזעים שונים, או מעמדות כלכליים שונים. הגיע הזמן להבין את המשמעות מבחינת המגדר.
במשך עשרות שנים נשלחו הבנות ללמוד בישול, טיפול בבית, רקמה ותפירה, והבנים נשלחו ללמוד מכניקה, נגרות וניהול חשבונות וכסף. בהמשך, עד לפני כמאה שנה, נשים לא יכלו ללמוד באוניברסיטאות, ואלו היוקרתיות כמו הרווארד, פתחו את שעריהם לנשים רק בשנות השישים של המאה העשרים.
ההפרדה הזו על פני אלפי שנים, וכמאה חמישים שנה של מערכת חינוך יסודית, יצרה, לא רק פער עמוק בין בנות לבנים, בידע ובכלים שנצברים אלא גם העמקה של הסטריאוטיפים המגדריים, עד כדי כך שהם נראים לנו כדרך הטבע, כמובן מאליו: "בנות אוהבות לטפל בבובות ותינוקות, בנים אוהבים לבנות ולהרכיב, בנות הן עדינות, ולא טובות בחשבון ומתמטיקה, בנים מבינים בכסף ויודעים להרוויח הרבה ולנהל נכון את הכסף"
הסטריאוטיפים האלה טבועים בנו ההורים, ואנחנו משמרים אותם בלי ששמנו לב, דרך המסרים בבית, ספרי הילדים, הצעצועים והמשחקים, החוגים אליהם אנחנו שולחים את ילדינו, הבגדים שהם לובשים ועוד. וכשהילדות והילדים נכנסים למערכת החינוך, קודם לגן ואז לבית הספר, המערכת כבר תוודא, שהסטריאוטיפים האלה יופנמו באופן מוחלט בקרב התלמידות והתלמידים.
העיקרון המרכזי של הסטריאוטיפים המגדריים הוא, כפי שכבר כתבתי, השוני. בנים ובנות זה לא אותו הדבר, ולכן הם לא אמורים לאהוב דברים דומים, לעשות דברים דומים. הגישה הכוללנית שקובעת שבנים ובנות הם לא אותו הדבר, חייבת להיות מוחלפת בהסתכלות על כל ילד או ילדה כאוהבים דברים שונים, בנויים פיזית ונפשית אחרת ולכן לכל אחד ואחת המסלול האישי שלהם בחיים, והתחומים בהם ירגישו מאושרים. ההתאמה צריכה להיות אישית ולא מגדרית. ממש כשם שלא נאמר היום שכל השחורים רצים מהר או מוזיקליים, כך לא נאמר שכל הבנים ספורטאים מצטיינים או כל הבנות מבשלות טעים.
ההפרדה, היא הבסיס לכל האפליה וההדרה.
יש שאומרים: "הרי מערכת החינוך שלנו, היום, בוודאי זו החילונית, היא שוויונית, אין בה אפליה והדרה. בטח לא כמו פעם. בנים ובנות לומדים יחד את אותם המקצועות. ולגבי החוגים והצעצועים, זה מה שהילדים בחרו, זו היתה בחירה חופשית."
אז זהו שלא. לא באמת. על סוגית הצעצועים כתבתי פה, ועל החוגים כתבתי כאן. מערכת החינוך מחזקת ומקבעת הפרדות, ויש לכך מלא דוגמאות, ולכולן סיבות שעלולות להישמע הגיוניות:
הבנים יסחבו שולחנות, הבנות יקשטו את הכיתה,. למה? כי הבנו טובות בלקשט.
בטיול השנתי הבנים ישבו מקדימה והבנות מאחור באוטובוס, כי אחרת הבנים מפריעים כשהם מאחור.
הבנים ישחקו כדורגל והבנות מחניים, כי הבנות לא יודעות כדורגל ואין לנו זמן ללמד אותן.
הכיתה צועדת לאולם בשני טורים? נעשה טור של בנים וטור של בנות, למה? כי זה הכי פשוט.
משחקים שבויים בהפסקה- הבנים מול הבנות, הכי פשוט.
וכך ההפרדה חודרת מהר מאוד לכל המערך החברתי.
עבודה בצוותים? קבוצות של בנים וקבוצות של בנות.
נפגשים אחר הצהרים? בנים עם בנים ובנות עם בנות.
ימי ההולדת? מופרדים, הצופים? מופרדים, הבנים והבנות שלנו לא רק שקוראים ולומדים על הפרדה, הם גם חיים אותה בפועל.
ובבית- שמפו? ורוד וכחול. תיק לבית הספר? ורוד וכחול, קורנפלקס- לבנים ולבנות, לגו? ורוד וכחול. אינסוף דוגמאות של הפרדה שבונות את התפיסה שבנים ובנות זה שונה, אחר.
האמת היא שילד בן עשר שפוגש ילד בן עשר מאפריקה, סין ואפילו ארה"ב, יגלה מהר מאוד שיש לו יותר במשותף עם ילדה בת עשר מכיתתו מאשר עם ילד בן עשר מתרבות אחרת. הבן והבת מדברים באותה השפה, מכירים את אותם השירים, מכירים את אותו האוכל, וחולקים המון חוויות משותפות. אז למה להפריד?
ההפרדה הזו שקורית מחזקת את תחושת האחרות, תחושת השווים ושווים יותר, תחושת החזקים והחלשות. ומעבר להטמעת אי השוויון, היא מחזקת את הגדרות, את המישטור, את המחשבה שכל בן, חייב לאהוב כדורגל כי הוא בן ושאף אחד לא יעז לומר לו שהוא לא מספיק גברי, למרות שהוא ממש סובל בחוג, ואת התחושה של ילדה שהיא חייבת להתעסק בנצנצים, כי אחרת יגידו שהיא כמו בן.
דברו עם ילד בגיל חטיבת הביניים, שגדל בבית שוויוני, שבו שני ההורים עובדים למחייתם ותגלו לשמוע שהוא בטוח שבנות גרועות בכדורגל, לא טובות במתמטיקה, ולא מתאימות להיות ראשת ממשלה או מדענית, ושבנים שלא עומדים בסטנדרט הגבריות הקשוח, לא שווים. דברו עם ילדה ממוצעת בחטיבת הביניים, והיא תסביר לכם שספורט זה לא בשבילה, ומתמטיקה זה קשה, שבנות לא כלכך מתאימות להיות ראשת ממשלה, או מדענית. גם אם הבית מגדל לשוויון, הסטריאוטיפים מתקבעים.
וכשהילדים שלנו גדלים, בנים ובנות בנפרד, כשפועלים בנפרד בחוגים, בחגיגות, בקבוצות הלימוד ; כשבמרחב של ספרי הלימוד, ספרי הקריאה, הסרטים והסרטונים במדיה השונה הסטריאוטיפים נשמרים ויש רוב של דמויות גבריות שפועלות, נאבקות ומנצחות, ודמויות נשיות שעוזרות לגיבור, או מחכות לו, או נשארות עם תפקידי הטיפול והתמיכה, אז למה שהבנים שלנו יוטרדו מכך שאין נשים בצוות החשיבה שלהם, מסביב לשולחן ההנהלה או אפילו בכנסים עם ראשי מדינה? למה שישימו לב שהבנות מהכיתה שלהם נשלחו לשבת מאחור, או הועלמו מחדר מחדר האוכל בצבא.
והאמת העצובה? כשבנים ובנות משחקים יחד, פועלים יחד, לא משנה אם זה במשחק כדור כלשהו או בעבודה בגיאוגרפיה, העיקר שהם פועלים ומשחקים כשווים, אז רמת האלימות פוחתת. כי הרי במשחק כדורגל של בנים ובנות יחד, מה המשמעות של קריאה בסגנון: "איך אתה בועט? מה אתה בת?!!"
זו אחריות שלנו לגדל את הבנים והבנות שלנו ביחד, כחברה ששוויון היא ערך עליון שבה. ללמד אותם שכל הילדים והילדות הם בעלי פוטנציאל מופלא, וכל אחד ואחת מהם ימצא את דרכו ודרכה למקום הנכון להם.
מה עושים?
מעודדים מפגשים בין בנים לבנות.
מתארגנים ביחד כמה ילדות וילדים וחוגגים יום הולדת משותף לכולם.
מבקשים מהמורה בכיתה להפסיק ולחלק לפי מגדר, ולמצוא מפתח חלוקה אחר. ליצר הזדמנויות לבנות ולבנים לפעול ביחד.
מבקשים ששיעורי התל"ן בבית הספר (אם יש כאלה) יהיו מעורבבים, וללא אפשרות של בחירה אישית. בעוד שנדמה לנו שהבחירה של הילדים היא חופשית, בפועל בגיל הזה בחירה שכזו תיפול לסטריאוטיפים, תהיה תלויה במה יגידו המנהיגים בחבורה, ולא תאפשר לבנות ולבנים להתנסות בדברים שהם לא מכירים.
מממשיכים להציג לבנות ולבנים דוגמאות של נשים וגברים שעשו אחרת מהסטריאוטיפים. נשים פורצות דרך, גברים שהלכו נגד הזרם, מגוון צבעי עור, מגוון תרבויות.