צפיתי בשקיקה בסדרה "התבגרות" בנטפליקס. 4 שעות של דרמה עם טכנולוגית צילום שעוצרת את הנשימה, עם משחק משובח ודרמה ודיאלוגים מתוחכמים. באמת שווה כל רגע.
תוך כדי הצפיה עלו בי סוגיות שמעסיקות אותי ביומיום – כאמא לנערות, כמורה בתיכון, כרכזת מגדר בבית הספר, כיועצת בנושאי הורות וחינוך מודעי מגדר. הכל היה שם ובחוכמה אדירה.
עומק התובנות של יוצרי הסדרה היא מדהימה. המון נקודות מבט של כל אחד ואחת מהדמויות. כל דמות מספרת סיפור משמעותי וקריטי להבנת הסיפור כולו, בהסתכלות רחבה מעבר למשפחה הספציפית.
התוצאה – סיפור שמסופר ממגוון נקודות מבט, שמעלה שאלות יותר מאשר תשובות, שגורם לנו להסתכל על עצמנו בתפקידינו השונים, להזכר בעצמנו בגיל הנעורים, להבין שהשינוי העולמי דורש חשיבה מחדש.
Adolescence on Netflix
כתבתי כאן כמה מחשבות ותובנות שלי לגבי הסדרה עם הפניות לטקסטים מענינים שיכולים להעשיר את ההסתכלות.
השתדלתי בלי ספוילרים (לתחושתי הצלחתי) אבל כן יש רמזים מהסדרה שלא מגלים את הסיפור עצמו. ממילא, אגב, מה שחשוב בעיני פה אלו נקודות המבט ולא האם הנער אשם או לא.
1. דרמת האבות והבנים
בשני הפרקים הראשונים יש סצנות של שיחות של אב ובן. ואוו זה קשוח. בהמשך האבות גם יספרו על הקושי הזה בשיחה אינטימית עם הבן. הם לא חונכו ככה. הם חונכו לקשיחות, לריחוק. והריחוק פה הוא פיזי עד כדי כאב. ואנחנו מקבלים תמונת מראה של מה קרה מול מה אפשרי שיקרה. ריחוק קשוח מול אינטימיות והבעת אהבה פנים אל פנים. ביקורתיות רעילה מול אמפתיה.
תמיר אשמן מדבר הרבה על התיקון במעבר הדורי בין איך שאבותנו, או אנחנו גדלנו, לבין איך שצריך לדבר עם הבנים. כמאמר השיר "קצת אהבה לא תזיק" או אפילו "נגיעה אחת רכה".
שמה כאן שיחה שקיימתי עם אשמן לפני מספר שנים. יש בה תובנות חשובות לגבי יחסי אבות בנים.
2. דרמת הבנים עם הבנים
הבניה לגבריות רעילה. הצורך להוכיח שאני גבר גבר, חבורת החברים שהיא מקור לכח אבל גם מחלישה ונטולת שיח אינטימי ואמפתיה. חבורות של בנים זה צורך השרדותי ממש. אולי כי פעם ככה יצאו לצוד. אלו הקשרים שנותנים לבנים כח והם חלק בלתי נפרד מהכישורים האישיים שלהם. אם הם לא רוצים להיות בשולי החברה, השייכות לקבוצה היא קריטית. הם החברים.
אבל כאמור, חברות לא מבטיחה אינטימיות, אמפתיה, ראיית הפרט. בד"כ ההיפך הוא הנכון. הכח של הקבוצה מוחק את הדרמות האישיות. אלו, כנראה, שייכות רק למנהיג. מי שמתחתיו בהיררכיה ישמור על המסכה הקשוחה. האמת תצוץ רק ברגעים מסויימים. והתוצאה שלה, עשויה להיות דרמטית ביותר.
שמתי כאן את הפרק על הבנים מתוך הספר החיים הם לא ורוד וכחול
3. דרמת הבנים עם הבנות
ברוב המקרים אנחנו עסוקים יותר בבנות מאשר בבנים. מה הן לובשות, איך הן מתנהגות. בנות מקבלות יותר הערות על התנהגות בבית הספר, על הלבוש.
את הבנים נקבל כפי שהם. עם הדרמה ובלי לגרד את השטח החיצוני. בנים נענשים רק כאשר המעשה שלהם חמור במיוחד. ואז העונש יהיה חמור מאוד. כי בנים "אמורים" לדעת מה הגבולות. אבל האמת היא שבגלל הדרך שבה אנחנו מבנים את הגבריות, את הבנים, אנחנו שוכחים לעיתים לבדוק את גודל הדרמה. את הרצון להיות מקובלים, את הפחד שלא ירצו אותם.
אנחנו מדברים עם הבנות על הסכנות מבנים, ולא מלמדים אותן ואותם לראות את החרדה הזאת ומה המחיר שלה.
אני שמה פה לינק לפוסט שמסכם תובנות מספר מרתק בשם מגבריות לחירות שכתב אמנון טולידיאנו. הספר מתאר את דרמת הגבריות, ההבניה שלה והמחיר שבנות ובנים נדרשים לשלם בדרך.
4. דרמת הבנות חלק א
בנות ממילא נדרשות "להכיל" את הבנים בכיתה. הם הרי לוקחים את כל תשומת הלב בשיעור, במרחב הציבורי. בחדר מלא בנות, בן אחד או שניים חזקים דיים, ישתלטו על השיח וישתיקו את הבנות. כלומר בסוף במפגש בין בן לבת, בין אשה לגבר, חזקה ככל שתהיה, מקובלת ויפה, האיום והפחד והאפשרות להיפגע נוכחים כל הזמן. מפגש של נשים מול גברים דורש מנשים להיות כל הזמן על המשמר, מוכנות לכל דבר שעלול לקרות.
הנקודה הזאת עוברת בצורה מטלטלת בכמה סצנות והדמויות הנשיות כולן מבהירות את זה שוב ושוב. כולן עומדות חסרות אונים לפחות במקרה אחד או יותר, מול התוקפנות המתפרצת והמפתיעה. (מתה לכתוב על זה יותר, אבל מתאפקת).
4. דרמת הבנות חלק ב
בנות, אלה המקובלות יותר או פחות, לעד יזכו להערות ותיוגים כמו "רעות" ,"בריוניות" "מכשפות" וכן כמובן גם "שרמו%ות". דיון על מבנה גופן והערות כלליות על המראה החיצוני, הם נחלת הכלל. מהורים דרך חברים וחברות, אנשים זרים ברחוב. לכולם מותר.
נדמה שבחברה, כשיש פגיעה בילדה, נערה, אשה, לעד תעלה השאלה ויחפשו את הסיבה לפגיעה, בבחינת, מה הן עשו שגרם לגבר/נער לפגוע בהם. זה מטלטל ממש.
התובנות שעולות בסדרה על הנושא הזה, הקלות הבלתי נסבלת של "ציונים ודיונים" על המראה החיצוני מופיעים כאן כאילו כבדרך אגב, ושוב נדמה שרק הדמויות הנשיות מבינות את גודל הדרמה.
5. בית הספר – חלק א
ואוו, הפרק השני מתרחש כולו שם. ובית הספר הבריטי הזה עם העניבות והג'קטים, והשפה המנומסת, מגלה מצב זהה ממש למצב פה. לא בכל מקום אבל ברובם. העומס בכיתות, אוזלת היד של מערכת החינוך, במיוחד בגיל חט"ב שבו הנוער מתמודד עם שינויים דרמטים פיזיים ופסיכולוגים, קבוצת החברים מתחלפת, המאבק על המעמד החברתי הוא בשיאו, הרצון להשתייך חשוב יותר מכל דבר.
נשאלתי השבוע אם הסצנות בבית הספר דומות לחוויה שלי כאן. אני מלמדת בבית ספר שבו אוכלוסיה חזקה בדרך כלל. מעט מקרי אלימות. אבל כשנכנסתי לכמה שיעורים כמורה מחליפה, בכיתות ח, ט, הרגשתי בדיוק כמו המורה להיסטוריה בסדרה, ומורים אחרים שנשמעים מהמסדרון. זו החוויה של הילדים והילדות שלנו, זו החוויה של המורים והמורות. שדה קרב של ממש.
הסדרה מזכירה לנו שבבתי הספר אין מענה רגשי אמיתי שמאפשר זיהוי של תקלות, משברים, מתחים. כל המבוגרים נזכרים בתקופת חטיבת הביניים והתיכון בבעתה, כמשהו שהיה צריך לעבור אותו בשלום. כאמא וכמורה זה מדכא אותי ממש.
כיתות קטנות הן האפשרות היחידה לשנות את הדינמיקה בכיתות.
6. בית הספר – חלק ב
צד הנוסף בסיפור בית הספר הוא הדגשת הפער הבין דורי.
מה באמת אנחנו יודעות כמורות על מה קורה בתוך הטלפונים שלהם? על השפה המיוחדת והמסרים שעוברים שם? על מה קורה איתם בבית? כמה באמת, גם אם נדע, נוכל להתערב ולטפל?
מה אנחנו מבינות בהשפעות של הפורנו, שהיום הוא נגיש בכל רגע, גם אם לא תחת כותרת של "פורנו". פרסומות, משפיענים (אנדרו טייט הידוע לשמצה למשל כמבנה לגבריות רעילה), סרטונים וגם תמונות של חברות לכיתה שמועברות מאחד לשני, בלי בקרה ואישור ובלי שהצוות יהיה מודע למעשה ולהשלכות שלו.
דור האלפא גדל בעולם דיגיטלי, עולם שבו ה AI קובע מהי האמת. עולם שבו מופעים של בריונות עוברים בצורה של אמוג'י וביטים. ומה לנו המורות והמורים עם הדבר הזה?
7. דרמת האבות
הסדרה כולה עוסקת בדרמת הגבריות שהיא בהכרח הדרמה של האבות. ההתמודדות עם הסוגיות שקורות לבנים שלהם, מכריחה אותם להתמודד עם הילדות שלהם, עם הקשר שלהם לאבא שלהם. היא מדגישה את הפער ביחס שאבות (ואמהות, אבל בעיקר אבות), מתיחסים לבנים מול היחס לבנות שלהם.בעוד שהאינסטיקט לגבי הבנות הוא להגן, אצל הבנים היחס שונה. מתוך מחשבה שחייבים ללמד את הילד קשיחות. אבל בחשבון הנפש שלהם מול ילדותם והיחס שקיבלו מאביהם, הם מבינים שמשהו לא תקין.
ההתמודדות דורשת מהם כח. אומץ.
שמתי כאן טור שכתבתי 7 שלבים להשתחרר ממשטרת הגבריות. ממליצה לקרוא.
8. דרמת ההורים
הדרמה הזו נוכחת בעוצמתה גם בהסתכלות מהצד של ההורים.
עד כמה אפשר להתערב, למנוע, לעזור, לתקן? במציאות של ימינו שבה הורים עובדים שעות ארוכות כדי להתפרנס, שצריכים וצריכות להספיק הכל? כשהילדים מסתגרים בחדר, לא מספרים להורים כלום וכל המידע שלהם שואבים מהטלפון, כמה באמת אפשר לדעת? בפרק השני יש סצינה אחת שמציעה חלופה לזו שרוב הילדים חווים. נסיון להתחבר ולהבין מה עובר עליהם.
9. העולם הדיגיטלי
הפורנו משחק תפקיד אדיר. הרשתות החברתיות, הדימויים שמייצרים תבניות של "הגוף הנכון" "הגבר הנכון".
ממש לאחרונה סיפרה לי נערה על משחק שהם משחקים הבנים והבנות מהכיתה, במפגשים או טיולים. הם זורקים שאלה בסגנון: "למי יש גוף/חזה/שיער/תחת יפה יותר" והבנים מתבקשים לענות ולדרג את כל בנות החבורה או הכיתה. זה לא חדש. המשחק הזה היה תמיד. מה שמשתנה זה שהוא עלול לקבל תפוצה רחבה דרך הרשתות. ויש כמובן את הפורנו עצמו שמעוות כל תפיסה לגבי מהי מיניות ואיך נכון להתמודד עם דברים.
ההצעה שלי היא חד משמעית – לדבר עם הילדים והילדות מגיל צעיר. לשמור על ערוצי תקשורת פתוחים ולא ביקורתיים, ולשים לב מה הם מספרים לנו ולידנו. וגם להיכנס לאתר של מידע אמין על המין ולקבל כלים לחינוך למיניות בריאה.
10. משהו חייב להשתנות!
ואני אומרת, אם הסדרה מלמדת אותנו משהו זה – תפקיד המבוגרים היום הוא לנסות ולראות את הילדים והילדות. להיות שם עבורם, לאהוב אותם באופן גלוי ומדובר, להתערב, לשאול, להציב גבולות אבל גם להכיל ולהבין שזה דור שונה, שצומח בלב מהפכה תרבותית אדירה של AI, רשתות חברתיות וקודים חדשים להתנהגות.
קחו 4 שעות וצפו בסדרה הזו. הורים לנערות, הורים לנערים, כל מי שעוסקים בחינוך מגיל 0-30, זה חשוב ממש.
מעניין? רוצים מידע נוסף?
תעשו לייק לעמוד בפיסבוק דפנה פייזר – במודעות מגדרית ותצטרפו לקבוצת הפייסבוק ולקהילה משתפת ומקדמת הורים במודעות מגדרית
