איך אפשר להתמודד עם הכאב הזה? איך אפשר לדעת שזה מה שהיה ולהישאר רגועות? מה הלאה?
האם יש דרך יותר כואבת להתפקח ולראות עולם מוטה מגדרית? עולם שמקטין דברי נשים, שלא מעונין לשמוע אותן.
והשאלה המתבקשת – אם היו אלו גברים שהתריעו, האם בהכרח היו מקשיבים להם יותר?
"מתי בכלל מתחילה ההשתקה של נשים?
באיזה גיל רך, טרום זיכרון, כבר אומרים לך שלהיות ילדה טובה זה להיות ילדה שקטה?
מתי אומרים לך שאת מדברת נורא בקול רם וזה לא יפה.
שילדות צריכות להיות יפות.
ואת מבינה ששקט הוא חלק מלהיות יפה."
כך כתבה המשוררת והמרצה מיה טבת דיין על השתקת התצפיתניות.
הטקסט הזה אמיתי ממש וגורם לי להתגרד.
כל מי שעוסק.ת בחינוך יודעת שכל כך קשה להוציא מבנות אמירות בכיתה. הן משתתקות בערך בכיתה ב, מפנימות את מסר ההשתקה ומפסיקות להשתתף באופן פעיל בשיעור. (רובן כמובן. תמיד יש מקרים חריגים).
ואכן טבת דיין ממשיכה וכותבת: "אגב בבתי ספר בתל אביב עשו מחקר וגילו שבנים בשיעור משתתפים, משמיעים קול, וגם מתפרצים ומפריעים כמעט פי שלושה מבנות. מתי זה מתחיל שהבנות הן קהל שקט למתרחש בכיתה ושהמורות והמורים רגילים למצב הזה ולא משנים אותו?"
המחקר הזה, על שתיקת הבנות בכיתות, נעשה בדרך כזו או אחרת, במקומות שונים בעולם. השתיקה של הבנות חוצה ארצות, תרבויות, גילאים ומעמדות.
וזה מעניין. כי כל הזמן נשים מקבלות מסרים שהן מדברות יותר מדי. גברים אומרים להן את זה וגם נשים אומרות להן.
ערוצי הטיקטוק, יו טיוב וכו מלאים סרטי הדרכה לנשים, איך לדבר פחות, לדבר ברכות, לא לעצבן את הגברים. אני לא שמה פה דוגמא כי לא בא לי לתת להן טראפיק. אבל יש המון, למשל: איך לעבור דייט בשלום ושהוא לא יתבאס שדיברת יותר מדי, איך לדבר בפגישות, איך לדבר בנעימות ועוד.
אבל יש עוד שכבות מגדריות לסוגיית חוסר הקשב לתצפיתניות
א. נשים דעתן קלה
התופעה הראשונה היא האמונה הרווחת בתרבויות שונות שנשים מלהגות, מדברות שטויות, לא מבינות.
האמונה הזו יושבת על רבדים עמוקים של היסטוריה פטריארכלית. ביהדות, למשל, אנחנו מכירים את זה למשל מהמשנה: שהרי ר' אליעזר במסכת סוטה כא אמר: "כל המלמד את בתו תורה מלמדה תיפלות" והרמבם הוסיף והסביר: "צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן" (רמב"ם הל' תלמוד תורה א, יג).
אין טעם ללמד נשים שהרי מוחן ומבנה אישיותן לא יאפשר להן להבין לעומק את הדברים, שהרי "נשים דעתן קלה" (בבלי, מסכת שבת).
המסרים האלה, כמובן לא הומצאו ביהדות והם לא מוגבלים למשפחות דתיות. דורות של דורות ביהדות בעיקר אבל בהחלט בכל העולם, נמנעה ההשכלה מנשים. אלו העשירות, הבנות לאבות מלומדים, זכו, בחלקן, ללמוד לקרוא. אבל הרוב הודרו מהלימוד. נמנע מהן ידע חשוב על גופן, על בריאות ילדיהן, על כלכלה, על איך העולם עובד. ומתוך הבורות נבנו אמונות תפלות והתנהלויות רגשניות.
במאה השנים האחרונות, נשים הגיעו למקומות, להישגים, להצלחות, לחקר וידע, פרסי נובל, המצאות שלא יאומנו. הנשים המנהלות, המפקדות, החוקרות, המנהיגות הוכיחו לעולם שהדרת הנשים, לא רק הגבילה את הידע האנושי, אלא גם יצרה סטריאוטיפ פוגעני ושקרי לגבי נשים.
אז מה הקשר לסיפור התצפיתניות?
מחקרים עדכניים מראים שגברים פשוט מעדיפים לא להקשיב לנשים (בהכללה כמובן). יש מחקרים שמנסים להצדיק את חוסר ההקשבה באמצעות סקירות MRI שמראות שקולה של אישה, נשמע באזני גבר כמשהו טורדני. לא סתם, מלמדים נשים בכל מרחב, לדבר בטון נמוך כדי להשמע רציניות ואמינות יותר. גם המפרסמים מעדיפים קול גברי להעברת מסר סמכותי מניהול חשבון הבנק ועד והפעלת מכונת הכביסה.
אלא שמתוך חוסר הרצון לשמוע קול של אשה, נמצאת האמונה הרווחת שנשים מדברות יותר מדי. אני שומעת את האמירה הזו במפגשים חברתיים רבים. אמירות בסגנון "טוב, שמענו אותך מספיק", הטלת ספק בידע של הדוברת, הערות בסגנון "כשאמא שלך תפסיק לקשקש, נוכל לדבר בשקט". ועוד.
מחקרים שנעשו בחדרי ישיבות של ארגונים וצוותים, גילו שכשהמשתתפים צריכים להעריך את משך הזמן של כל דובר, הם העריכו (גברים ונשים) בהערכת יתר את משך דברי הנשים.
אבל כשמדדו את זמן הדיבור של נשים בישיבות של סגל אקדמי באוניברסיטאות, או בחדרי הנהלות, גילו, כמה מפתיע, שגברים מדברים הרבה יותר זמן. למעשה, בחלק מההקלטות נראה שמשך כל דברי הנשים יחד, היו פחות ממשך זמן של דובר אחד.
זה לא שונה ממה שקורה בכיתות הלימוד. אבל התפיסה השגויה של גברים ונשים לגבי "זמן האוויר" של הנשים הדוברות מגלה הטיה עמוקה ממש.
בנים מדברים חופשי. מורים ומורות מקשיבים להם יותר. האם היו מקשיבים לו התצפיתניות היו תצפיתנים? להערכתי כן, במיוחד אם כל הצוות היה מתאחד להעביר מסר.
השתקת התצפיתניות היתה סוג של אוטומט, כנראה, חסר מודעות, מבחינת "שיפסיקו לבלבל את המח".
איזו טרגדיה!
ב. מיקרו-אלימות
"חי חי חי, תראו את התחת שלה" "איזה סתומה, לא יודעת את החומר" ועוד המון המון דוגמאות. אלו ההערות שבנות שומעות בכיתות. אלו הערות שמרצות שומעות מהסטודנטים בשיעורים, שנשים שומעות כשדוברות בכנסים, ועוד. זו המיקרו אלימות שמשתקת ומשתיקה.
זו אלימות מתעתעת. כי "סתם בצחוק" ו "את לא הבנת" וכו.
חוסר הרצון של בנים לשמוע בנות, של גברים לשמוע נשים, יכול להופיע כהערות משתקות ממש, הערות מקטינות וגם, כן כמו שמצוטט אותו מפקד של התצפיתניות שאמר: "אם תמשיכו להציק, תישפטו". המון מחקרים יש על מיקרו-אלימות, והיא כלכך נוכחת בחיינו, שלפני שנפתח את הפה, נעשה חשבון אם שווה לנו הביקורת שאולי תגיע.
על התופעה כתבתי בפוסט על הבנית הגבריות ומתוך כך על הקשר בין בנים למגדר
וגם דיברתי על כך בהרצאה באוניברסיטה הפתוחה
"אני רק רוצה לומר משהו, שאני לא בטוחה אם הוא נכון…"
לא סתם נשים מתחילות משפט טיעון באמירה בסגנון "אולי לא הבנתי בדיוק" או "אני לא בטוחה שזה חשוב אבל" או "יש לי רק הערה קטנה" וכו. זהו לא רק סגנון שיח שונה מגברים, זהו גם מנגנון הגנה מול הרעל שתכף יצוף. ואם נקטין את עצמנו אז אולי יחוסו עלינו ולא יתקפו כל כך חזק.
ילדות בכיתה, נערות בתנועת הנוער, נשים בצבא, בעסקים, מול השיפוצניק ומול המוסכניק, מול הרופא ומול הכיתה בלימודים, בכל מקום צריכות להערך למנגנון ההשתקה הגורף של הגבריות, שגם נשים רבות שותפות לו.
נדרש ממש תרגול מודע, מתמשך כדי ללמד את הבנות לא להקטין את עצמן ולהתעקש, וכדי ללמד את הבנים להקשיב.
האם האבות הם המפתח לשינוי?ובנימה חיובית, כי חייבים גם את זה
הגדולה של התצפיתניות שלנו היתה שהן התריעו. שוב ושוב ושוב. לא נכנעו להשתקה. לא הקשיבו להן וזה עומקו של המחדל, כמו שלא הקשיבו למדריכה שהתריעה על יציאה לשטח לפני אסון מכינת בני ציון.
אני פוגשת נערות שזכו לחינוך שוויוני מודע מגדר. הן יודעות מה נכון, לא חוששות להביע את דעתן. הן גיבורות. אבל גם הן לא יכולות מול המנגנון המשתק והמשתיק.
נדרשים לכך כוחות חזקים, ובעיקר סולידריות של קבוצה, כולל גברים, כדי שהקול ישמע.
הנה דוגמא קטנה למה חשוב שיתוף עם גברים.
אז מה עושים? חינוך מודע מגדר יציף בכיתה את ההטיות האלה. נלמד את הבנים אורך רוח והקשבה. סיפורים על נשים משמעותיות, על סיפורי גבורה, על סיפורי השתקה ילמדו את הבנים ואת הבנות לא לשתוק מול טעות ועוול, ולא להשתיק מול קולות גם אם לא נעים לנו לשמוע אותם.
הספר החיים הם לא ורוד וכחול -המדריך לחינוך והורות במודעות מגדרית נמצא לרכישה כאן.
עד ה 23.11 הוא במבצע מטורף באפליקצית עברית
