מי אני
מי אני
"האמת תשחרר אותך, אבל לפני כן, היא תעצבן אותך" גלוריה סטיינהם
שלום לכם, שמי דפנה פייזר ואם יש משהו שמתאר את הרצון שלי לשינוי חברתי עבור ילדינו, הרי הציטטה של גלוריה סטיינהם מתארת אותו במדויק. כי כשהתחלתי להבין מה קורה מסביב לבנות ולבנים שלנו, ואיך זה משפיע על ההתפתחות האישית שלהם, על סיכוייהם לאושר והצלחה, עם רמת האלימות בבתי הספר, פשוט התחלתי להתעצבן.
כאמא לשתי בנות, ודודה צמודה לאחיינים, ראיתי ביעוד שלי להיות אמא מושלמת. להקריא לבנותי את הספרים האיכותיים, לשחק איתן במשחקים מפתחי היכולות, להשיג עבורן את הכי טוב שאפשר. בסביבה בה גידלתי אותן, נראה לי טבעי לגמרי שהבנות שלי ישחקו במטבח ורוד, ויקבלו סטים של בגדי נסיכות, וקיטים של איפור ושיער, וגם הקפדתי שילכו לשיעורי הריקוד וההתעמלות, אליהם הלכו רוב חברותיהן.
כילדה בשנות השבעים בתל אביב, גדלתי אחרת לגמרי. אנחנו גדלנו עם בגדים שהתאימו לכולם, עברו, במשפחה, כמובן מאליו, מהבנים לבנות וההיפך, ככל האפשר. אחר הצהרים נפגשנו בשכונה, בנים ובנות, שיחקנו בכדור, בחבל, בתופסת, ביחד, ללא הבדל, לפחות עד גיל 14 כך גם היה בתנועת הנוער.
כל הצעצועים של המשפחה רוכזו בפינה אחת בסלון וכל ילדי המשפחה שיחקו באותם הצעצועים. קופסת הלגו היתה גדולה, מליאת חלקים וצבעונית, ויכולנו לבנות בה יחד, בנים ובנות, כל דבר שרצינו. ביחד עם אחי הרכבנו מסלולים עם גשרים ופיתולים בקיט הרכבת שלנו. הדבקנו את המודלים המסובכים למטוסים, בנות ובנים ללא הפרדה.
היום, כבר מגיל צעיר מאוד הבנים והבנות כבר לא משחקים יחד, הבנות לא נוגעות בלגו, הבנים לא מדביקים, לא סורגים, לא מציירים. הכל מפוצל לכחול וורוד.
כשהתחלתי לקרוא חומרים על הפרדה מגדרית, ועל ההשפעה שיש עליה על הבנות והבנים שלנו, התחלתי להבין את ההשפעה של ההפרדה הזו על ההתפתחות המוחית של הבנים והבנות, ההתפתחות הרגשית שלהם, והסיכויים שלהם לאושר ולמימוש עצמי.
זה היה מטריד.
ברילוקיישן להונג קונג ראיתי הפרדה מגדרית נסתרת, אבל מערכת החינוך, הציגה מראה שוויוני, שאצלנו הוא נדיר עדיין. כל הבנים והבנות למדו את אותם המקצועות (גם יצירה, הרכבה, רובוטיקה וריקוד), נדרשו לאותם היעדים בספורט, והשפה האנגלית איפשרה שפה אחידה ולא ממוגדרת. עדיין, אפשר היה לזהות סימנים של מגדור.
בישראל כבר מצאתי הפרדה מגדרית בוטה. חולצות בית הספר, הילקוטים, הצעצועים, החנויות, החוגים, הכל נפרד. ובית הספר, המקסים שלנו, התגלה, בניגוד למה שההורים חשבו, כמרחב מדיר, מפלה הפועל מתוך סטריאוטיפים מפעם. כמובן לא מכוונה רעה, אלא לגמרי מחוסר מודעות, כפי שעובדת כל מערכת החינוך. לקח זמן לזהות את ההסללות וההדרות, אבל ברגע שהתחלנו להבין איפה הן מתחבאות, התאפשר השינוי.
לימודי התואר השני במגדר בשטח באוניברסיטת בר אילן, היקנו לי ידע רחב, נגישות למחקרים בתחומים השונים, ולהבנה, מה צריך לעשות, כדי שילדינו יגדלו לחברה מאפשרת יותר.
מכיוון שהרקע המקצועי שלי הוא שיווק ופרסום, ואף עשיתי תואר שני במנהל עסקים בתחום הזה, זיהיתי מהר מאוד את ה"ידיים" של אנשי השיווק בחברות המסחריות, והאופן שבו הם מכתיבים לנו מציאות של הפרדה מגדרית, שבסופו של דבר מחלישה את הבנות מאוד, ומגבירה את האלימות בקרב הבנים. המציאות הזאת מחזקת סטריאוטיפים שממילא קיימים, ומצדיקה אותם. זיהיתי איך הפעולות השיווקית משלימות את התפיסות השמרניות, המיושנות, מהתקופה שבה עוד האמינו, שהאשה נחותה מהגבר בהכל.
התחלתי לפעול בבית הספר שלנו. לשמחתי, מצאתי נכונות ואוזן קשבת מצד המנהל והסגנית, ובקרב ההורים, הבאתי הרצאות לצוות, הרציתי להורים, גייסתי את הנהגת ההורים והקמתי ועדת מגדר, והיום בית הספר, פועל במודעות מגדרית לא רק מן השפה אל החוץ, אלא לעומקם של הדברים, והתכנים.
במקביל הקמתי את קבוצת פייסבוק הורים במודעות מגדרית ויצאתי להרצות להורים. כי כדי ליצור שינוי אמיתי, הורים צריכים לדעת, ולהיות מעורבים בבחירות של עצמם ושל הילדות והילדים, לזהות איפה יש הפליות במערכת החינוך, ואיך מתמודדים איתן ומשפיעים על מחיקתן. וגם להבין איך כל זה קשור לאלימות בכיתות, ולסיכוי של הבנות לרכוש מקצוע רווחי, ולסיכוי של בנים בנטיה מינית שונה, לשרוד את גיל ההתבגרות ואת החיים בכלל.
היום אני מרצה לא רק להורים, אלא גם לצוותי הוראה על חינוך מודע מגדר ומנסה להשפיע על המערכת מבפנים, לשנות את המרחב המדיר ולבל את האפליות.
אני ספקית מאושרת במאגר התכניות והמענים של משרד החינוך. תכנית מספר 10681: מודעות מגדרית בכיתה, כלולה בשני סלי מענה: 1. חינוך חברתי- ערכי העשרה, תת סל מענה: חיים בשותפות. 2. מנהיגות חינוכית: צוות חינוכי והורים, תת סל: מומחה תוכן- פיתוח מקצועי, יעוץ ליווי והדרכה
אני מגיעה לכל מקום בו מעוניינים לקדם ראיה שוויונית מודעת מגדר: חברות עסקיות, תנועות נוער, כל מי שמאמין ששוויון הוא ערך מהותי וחשוב. מכיוון שהטיות מגדריות קשות לזיהוי, מבלבלות, ואנחנו נוטים לחשוב שהן הטבע והמציאות. הצעד הראשון הוא קודם כל לעורר מודעות לנושא. לקבל מושגי יסוד. הצעד השני יהיה זיהוי ההטיות במרחב הספציפי של כל ארגון וחברה.
אני מאמינה בגישת האדוות. כל אחד ואחת מייצרת אדוות, שמניעות תהליכים. אם נפסיק לקנות צעצועים ורודים לילדות שלנו, אם נבין את השפעת הספרים והטלויזיה על תחושת המסוגלות שלהן לפתור תרגיל במתמטיקה, אם נזהה את האופן בו בגדים הופכים את בנותינו לחלשות יותר ועוד, נדע להיזהר, נדע להזהיר את הבנים והבנות, לחנך אותם לשוויון, לחברה המאפשרת אושר ומימוש עצמי לכל אחד ואחת, מתוך קבלת האחר/ת ובאהבה גדולה.
כתבו עלי
כתבו עלי
החלוקה הזאת קיימת מהגן: בנים לכדורגל, בנות למחניים. אבל הורים לתלמידות בת"א החליטו לחלק מחדש את המגרש. כתבה ראשונה במסע אחר המחנכים, התלמידים וההורים שמציעים חלופה חינוכית
